איזו קריאה עוצמתית .מהדפים הראשונים, הקסם כבר עובד וקשה לעזוב את הדמויות, אפילו לרגע, את האחים תום וליבי, והאח החורג, גור, המחוספס יותר.
הודעה ס.מ.ס לקונית אחת , #אניבמצוקהתעזורלי מהטלפון של אבא של תום, שנהרג בתאונת דרכים לפני כמה שנים מספיקה כדי להתניע את כל העלילה
הסגנון הפשוט,החתוך, המאוד אסוציאטיבי, של ילד בן 12 שמנסה להבין את עולם המבגורים , מאוד קסום בעיניי. מאוד אהבתי אותו ב״זה שמחכה״ (כך נדמה לי שהסגנון היה) והוא מזכיר לי מאוד את הסגנון של אחד הספרים האהובים עלי, ״כל החיים לפניו״ , של אמיל אג׳אר
לאורך הספר, יש פנינים שמאירים את הדמויות באור נוגע כל כך שאתה כבר לא רוצה להפרד מהם : האבא היה אומר
״את בית החלומות שלנו כבר בנינו. עכשיו נבנה את הבית שבו נגור" , כלומר יש את הבית הראשון שאתה בונה כדי להגשים את כל החלומות, ואז לבנות את הבית האמיתי שלך. "כל בן אדם צריך לבנות בית ואז לבנות בית" , האמא אומרת .
וכך הם עושים . הוא בונה בית כזה, עם הרבה הפתעות ( קיר טיפוס לאורך החדרים , קיר תבלינים, מיכל למי גשמים ...)
או את הסיפריה עם 4 המדפים : "מדף אחד לספרים שהוא עוד לא קרא, אחד לספרים שהוא רוצה לקרוא שוב, אחד לספרים שהוא רוצה לקרוא השנה, והמדף הרביעי לספרים למסירה . כי ספר שאתה לא מתכוון לקרוא שוב, עדיף שלא תקרא אותו בכלל "
הספר מחולק לשני חלקים העלילה הראשונה מובילה אותנו לפתרון התעלומה ... מי שלח את הודעת המצוקה הזו מהטלפון של האבא המת. האם האבא אכן מת ... מה מסתירים בעיני הילדים : למה האמא התחתנה עם גבר כל כך שונה מהאבא האקסנטרי ... איך בכלל הכירו ? ומה עשה האבא בכביש הזה שבו מצא את מותו ...
החלק הראשון מסתיים , כאשר נפתרו חלק מהשאלות אבל נפתחו שאלות חדשות, קשות הרבה יותר ... והחלק השני מוביל אותנו לעלילה קשה יותר אבל לאורך כל הספר, כמעט בלי יוצא מהכלל, פוגשים דמויות מאוד אנושיות, מאוד טובות, עם לב רחב עד מאוד . אפילו האח החורג, גור, נראה קשוח , ממזרי , אבל יש בו משהו שמונע מאיתנו הקוראים לשנוא אותו . כי יותר מדי סימנים מונעים מאיתנו לקטלג אותו בתור הפסיכופט... למרות הפרשנות הקשה כל כך של תום, האח ה״תמים״ ...
אני אזכור את דניס, את השאלות החוזרות שלו ״איך קוראים לך?״ שהזכירו לי מישהי שמאוד יקרה ללבי
אני אזכור את הקטע בו גור מתגנב ומספר לדניס שאמא שלו מתה ... קטע מאוד כואב שיותם קרא בקול רם בערב השקה של הספר ...
אני אזכור את האומץ של הדמוייות בהתמודדות איתו,עם דניס, התחושת האחריות והאכפתיות שהם מגלים
אני אזכור את האבא , אבל גם את ״צביקה״ , האבא החורג, שמזגו כל כך טוב עם הילדים של פרק א׳ של אשתו
אני אזכור את המילה "לגרשן" ... ואת "הגירשון" של הנייד של גור כנקמה על זה שהוא חותך רב רגל לשניים .
אזכור את גור, ואת סיפור הכיסוי שהוא ממציא כדי שאחיו הקטן , תום, לא יתבייש במחנה סיירים , כי הוא עדיין משתין בלילה ...
אני אזכור את ליבי, שפוגשים אותה רק בחלק השני כאשר היא כבר גדולה והיא מתחילה להשמיע את קולה ...
סיפור מאוד יפה ונוגע
אקרא אותו שוב. לסדר על המדף השני -)
No comments:
Post a Comment